תיק עבודות

סנדרה וייל היא אוצרת, אקטיביסטית והמנהלת של מגזין III, מוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, וגם של השלוחה שלו ביפו, שפועלת מאז 2018. את מגזין III בשוודיה הקים אביה, רוברט וייל, יחד עם דיוויד נוימן שניהל אותו עד השנה שעברה, ואותו החליפה בתפקיד. וייל נולדה וגדלה בשוודיה, והגיע לארץ לפני 30 שנה. ״באתי כמו יהודיה טובה, התכוונתי לבוא לחצי שנה. התחלתי ללמוד פה באוניברסיטה ופגשתי אנשי תרבות ואמנות שרצו לשנות את העולם ולעשות אותו יותר טוב״. היא עשתה עלייה רשמית, ומאז חיה ופועלת על קו ישראל־שוודיה. במהלך השנים יצרה קשרים ושיתופי פעולה בין המדינות, בין השאר בתצוגה של אמנים ואמניות מישראל בשוודיה, ביניהם גם כאלה מהחברה הערבית, מבקשות מקלט מאפריקה ועוד. במגזין III היא עובדת לצד האוצרת כרמית גלילי, ויחד גם אצרו את התערוכה הנוכחית במקום - So Let Us Now Begin at the Beginning, שבה מוצגות עבודות של ארבעה אמנים בינלאומיים מתוך אוסף מגזין III - כריסטיאן בולטנסקי, פול צ׳אן, ג׳ונתן מונק וטוני אורסלר; יחד עם עבודות של שתי אמניות מקומיות - יעל בורשטיין וסמאח שחאדה. כמי שנמצאת באינטראקציה רציפה עם אמנים ומוסדות אמנות בעולם, וייל שמה לעצמה למטרה לגרום להם להבין ש״אנחנו לא הממשלה. אני חיה ונושמת את האווירה הזו כי אני בין מדינות כל הזמן. לקח לנו הרבה זמן להחליט שאנחנו מציגים עבודות מהאוסף, אבל הבנו שאם לא נעשה את זה – אנחנו מחרימים את עצמנו. הדבר הכי חשוב שיש לי לעשות הוא לספר איך אנחנו עובדים. אני מבינה את האמנים בעולם ואת הדרך שבה הם מסתכלים עלינו, אבל באותה צורה חשוב לספר גם מה אנחנו עושים״.

פרק לייב מיוחד ממוזיאון תל אביב לאמנות עם המאייר נומה בר, בעקבות תערוכת היחיד שמושכת אלפי מבקרות ומבקרים מדי יום מאז שנפתחה. ״אנשים באים, מצלמים, מצטלמים. לא חשבתי שזה יכול להגיע לכזה קהל רחב. אנחנו תמיד בתחושת נישה, ופתאום אנחנו לא נישה. אנחנו מגיעים לקהל אחר, זה מדהים וזה כיף״. בר נולד בעפולה וגדל בעמק יזרעאל, ובחופשים הלך עם אביו, שעבד 46 שנה בקק״ל, להסתובב ביערות. ״גדלתי מוקף בכפרים ערבים ובדו־קיום, שאני לא יודע אם כבר קיים היום. לקחתי את זה איתי ואני מנסה בעבודות שלי לעסוק בצדדים שאולי לא בהכרח מתחברים״. הוא למד תקשורת חזותית בבצלאל, שם פגש את אשתו דנה, ומאז שנת 2000 הם חיים ועובדים בלונדון. ״כילד רציתי להיות צייר. לא ידענו אז מה זה מאייר או מעצב. בבצלאל הדברים התחברו, כשגיליתי את העולם של האיור. נמשכתי למקום של ציור כדרך תקשורת מיידית. היום אני יוצר משהו ותוך כמה שעות הוא מתפרסם ואנשים רואים אותו. ברחבי העולם אנשים רואים את העבודות שלי בטורים קבועים שבועיים, זה משהו שפחות קורה בתחום האמנות הפלסטית״. לצד כל זה הוא גם מרגיש אמן, ״במסירות, בהקרבה החברתית. אתה תמיד בתוך תהליך, לפעמים אתה עם אנשים והראש במקום אחר לגמרי. אין לי סדר יום, העבודה היא לא טכנית ולא צפויה. זה לא קל, אבל זה מרתק. אלה סוג של חיים שלמים כסטודנט שכל הזמן סקרן, מתבונן, חוקר. אין איזה רגע של ׳כבר עשיתי את זה׳, יש כל הזמן את הדבר הבא״. התערוכה במוזיאון תל אביב היא גם התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו, והיא כוללת עשרות עבודות מתקופות שונות ומפרויקטים שונים, כולל אחת שנוצרה במיוחד עבור התערוכה, מחווה לקיץ בחוף הים של תל אביב, וכוללת הרבה מטקות (תצטרכו לבוא לראות בעצמכם). ״מאחורי כל דבר יש סיפור, וכל סיפור אפשר לצייר. לפעמים מילה אחת או שתיים מספיקות״.

מאיה בש היא מעצבת אופנה שלא תכננה להיות כזאת, אחרי שעלתה לארץ בגיל 12 מברית המועצות, תוך כדי מלחמת המפרץ. ״הייתי בגיל ההתבגרות והייתי רוסיה, זה לא היה מגניב להיות רוסיה. היה לי דארק אז רציתי לעשות יפה – ואופנה זה יפה״. ללימודים בשנקר התקבלה מיד אחרי השירות הצבאי, ומזה 20 שנה שהיא בעלת סטודיו ומותג עצמאי עם חנות בגן החשמל בתל אביב. בש מגדירה את עצמה כמעצבת שמאמינה בשיתופי פעולה. אחד הראשונים שיצרה היה עם האמנית זויה צ׳רקסקי, שהתחיל ב־2013 וכלל ליין של בגדים מבד עם ציוריה של צ׳רקסקי, שמתארת טיפוסים תל אביביים שלובשים את בגדיה של בש. ״אני מעניקה חשיבות לזה שרעיונות יהיו מעגליים. שהדברים יקבלו סגירה נכונה״. בשנים האחרונות היא מעצבת לא מעט גם לעולם המחול, עניין שהתחיל אחרי שהתחילה לרקוד בעצמה בקבוצת מחול ביפו. אחד הפרויקטים היה שיתוף פעולה עם הכוריאוגרפית גלית ליס, ובימים אלה היא עובדת עם הכוריאוגרפית עדי חנן על עיצוב תלבושות להפקה של ״הנסיך הקטן״ באופרה בווינה. ״זה מעניין אותי גם מבחינה אנטומית. איך הגוף זז בבגד. אני יכולה להבין הסברי תנועה, יכולים לתת לי מילים ואני יכולה לראות את הקונספט״. במהלך 20 השנים שבהן היא פעילה, היא הבינה שהיא חייבת ליהנות מהעבודה, ובשנה האחרונה התווסף לזה גם הגילוי שהיא נהנית ללמד – בקורס שהעבירה בחוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה. ״אני לא שורדת - זו הבחירה שלי, זה המקצוע שבחרתי. מתלווים לזה קשיים אבל זה חייב לבוא עם הנאה, זו דרך חיים״.

תמיר גינץ הוא כוריאוגרף, רקדן, מרצה, יזם ומייסד שותף של להקת המחול קמע, שאוטוטו חוגגת יום הולדת 25. את הלהקה, שפועלת בדרום הארץ, הקים בתחילה כפרויקט ספציפי ומתוך רצון לרקוד את הקושי שנבע מתוך משבר אישי, כשבנו אובחן על הספקטרום האוטיסטי. ״קראתי לזה קמע כי חשבתי שזה יביא לי מזל טוב״. בעקבות ההצלחה של היצירה הראשונה, ״גן נעול״, נולדה הלהקה, שמונה היום 26 רקדנים ורקדניות במשרה מלאה. ״אנחנו להקת המחול שמעלה הכי הרבה יצירות בשנה – כ־120 יצירות. השנה היו לנו 13 יצירות ברפרטואר; רק בשבוע שעבר היו לנו חמש הופעות״. את הסגנון האמנותי שלו הוא מגדיר ככזה שמונע מרגש. ״יש כוריאוגרפים שעוסקים במחקר תנועתי. העולם שלי הוא תמיד עולם דרמטי. התנועות נוצרות מתוך דו שיח ומתוך רגש. אני חושב שזה גם סוד ההצלחה של קמע – שהצופים עוברים איתנו מסע רגשי״. ביצירה האחרונה של הלהקה, ״ערגה״, הוא הכניס גם רגש מתוך חייהם הפרטיים של שאר הרקדנים. כך, לדבריו, הוא יודע שהיצירה תדבר לעוד אנשים. ״בשנים הראשונות הייתי עסוק בהאם זה יעבוד, מה יגידו המבקרים. היום אני משוחרר מזה. אני יודע מי אני ואני יודע מה אני, ואני צריך להאמין שהקהל מספיק אינטליגנטי ומספיק סבלני. אני יוצר מתוך מה שאני רוצה להגיד״. המחול, מבחינתו, מעניק גם נעורי נצח (״אני עובד עם אנשים צעירים, שיש להם גם את היכולת להביא קהל צעיר״), ובשלוש השנים האחרונות הוא מצא את עצמו לא פעם, כמנהל להקה, דואג לרקדנים שלו יותר מלעצמו. ״ברגע שמתחילה מלחמה אני מתקשר לרקדנים שלי, אני מגויס אליהם, לא אכפת לי שייפול עליי טיל. בשנים האחרונות הבנו שהעולם סגר עלינו, ושחייבים לייצר שינוי במדינה הזו ובאיך שהיא מתנהלת, קודם כל בשבילנו – האנשים השפויים״.

אושיר אסבן הוא אדריכל שחי ונושם עיצוב ואדריכלות עוד מילדות ״בכל דבר שאני עושה בחיים שלי. אני יודע לדמיין את החלל, לראות את התכנית הופכת לתלת־ממד בדמיון, לחבר את החומרים ולהבין אם זה עובד או לא עובד״. הוא למד אדריכלות באוניברסיטת אריאל ולאחר מכן עבד במשך שמונה שנים אצל דנה אוברזון (״חיבור מושלם״). היום הוא עובד כעצמאי שמתכנן ומעצב בתי ודירות מגורים, בתי מלון וחללים נוספים בארץ ובחו״ל. ״מה שמאפיין אותי כאדריכל הם בעיקר הפרטים הקטנים שמגיעים לא לשם קישוט, אלא כשפה אדריכלית. אני יודע להגיד אם האדריכלות שלי טובה אם היו בה מספיק פרטים וחיבורים מעניינים בין חומרים שיוצרים את הסימפוניה״. אחד הפרויקטים שהכי מזוהים עם השפה שלו מבחינתו הוא העיצוב של הדירה הפרטית של בן זוגו ושלו – בית מודולרי שמבוסס על לופט גדול שיודע להיסגר ולהיפתח לחדרים. בתחום המסחרי הוא גאה במיוחד במלון שעיצב בדיסלדורף בתקופת הקורונה, שכולל משחק עם גובה התקרות, התאמה לאמנות טקסטיל מיוון ועוד. ״זה לא היה המלון הראשון שעשיתי, אבל הרגשתי שהוא כל כך נכון״. השלב שהוא הכי אוהב בתהליך העבודה הוא ״יום הצגת החלופות״: ״זה השלב שהכי מקפיץ לי את הלב, בקטע טוב. אני מתכנן על נייר פרגמנט ורק אחרי מעביר למחשב, מדפיס את כל האביזרים וכשאנחנו פורסים את הכל על השולחן והלקוחות מגיעים – זה מבחינתי החלק הכי כיפי״. ואם יש דבר שהוא מנסה להמנע ממנו זה טרנדים אינסטגרמיים (בארץ ובעולם). ״כל דבר שאני שואב ממנו השראה, אני מנסה קודם כל להבין למה אני אוהב אותו, כדי שהוא לא יהיה קופי־פייסט. אומרים שכשאתה רוצה לעשות משהו בהשראת משהו אחר – אתה לא צריך להעתיק, אלא לעשות אותו טוב יותר״.

דורון צברי הוא במאי, מרצה ואקטיביסט שפעיל כבר למעלה משלושה עשורים. הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וסרט הגמר שלו, ״האח של דריקס״, היתה נקודת הפתיחה שהובילה לקריירה ענפה שבמסגרתה יצר סרטים וסדרות, בדגש על דוקו. על הפרויקט האחרון שלו, ״סיכוי להינצל״ (yes) – סדרה תיעודית על אביתר בנאי, הוא עבד 11 שנים. ״אני מכיר את התחושה הזאת שמשהו שלך יוצא ומתפוצץ, אבל אביתר לא דומה לשום דבר. בזכות המפגש עם אביתר הפכתי לאדם טוב יותר״. על אביתר בנאי הוא אומר שהוא ״איש מואר, אבל בשיחות איתו אני צריך לראות את המקומות החשוכים כדי להאמין. אם אני אראה את החושך – אני אאמין לאור. אני אדם מאמין, המון שנים האמנתי בקולנוע ואמנות – זו היתה המהות והמשמעות. אמנות יכולה לשנות את המציאות ובשם זה פעלתי. רציתי שסרטים שלי ישנו את המציאות ובכל פעם התאכזבתי שזה לא קרה״. אבל זה כן קרה, בין השאר במקרה של ״המדריך למהפכה״ שיצר עם אורי ענבר (2010). ״15 שנה הקדשנו למלחמה ברשות השידור. חוק התאגיד שעבר בסוף בכנסת הוא חוק שכתבנו יחד עם עו״ד מיכאל ספרד, ובסוף קם התאגיד, כך שיש לי גם מניות בהקמתו״. כשעבד במשך שלוש שנים על ״מגש הכסף״ (2011) שיצר יחד עם אמיר בן דוד, היה בטוח ש״הסדרה תצא ותפיל את ביבי. שלושה חודשים אחרי נכנסתי לדיכאון כי הבנתי שביבי לא נפל״. מה שמאפיין מבחינתו את העבודות שלו - הוא רגש. ״בגלל שעברתי כל כך הרבה גלגולים, אני מבין את הישראליות ועסוק בה בכל הגוונים שלה. אני יודע לעבוד במינונים שמפעילים את הצופה, לדעת ללחוץ נכון על כפתורים. הכי אני אוהב לספר סיפורים ולגעת באנשים״.

ברק רותם הוא אמן (או אמן וידיאו, כמו שהוא נוטה להגדיר את עצמו), בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, שבשנתיים האחרונות עובד בעיקר ביצירה של עבודות בתנועה ב־AI. בימים אלה הוא מציג עבודות חדשות בביאנלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל ובשבוע העיצוב ירושלים, אחרי שבשנה האחרונה הציג בתערוכות נוספות וגם השתתף בביאנלה לאמנות באיחוד האמירויות. הוא חשב שיהיה יוצר דוקו, אחרי שפרויקט הגמר שלו בבצלאל, הסרט ״אריזות״, הגיע ליס דוקו, וגם כשהוא יוצר היום עם הבינה המלאכותית, הוא בונה את העבודות כך שהוא לעיתים מעמדת הבמאי המתעד. ״אחד הדברים שהניעו אותי לעבוד עם הבינה הוא שהכל עוד היה נראה קצת אותו הדבר. הרבה אנשים עדיין מתלהבים ממה שהכלי יודע לעשות, ולא ממה שאפשר לעשות איתו. לעבודות שלי אני מנסה כל הזמן להכניס טקסטורה ועומק, שיהיה בהן קצת יותר משטיחות הזו שהבינה מאומנת ליצור״. העבודה במוזיאון ארץ ישראל שנקראת ״קוד מוזה״, מבוססת על התמה השנתית – מעשים וימים – ועל הפואמה של הסיודוס שנושאת את השם. ״ניסיתי להכניס אליה את עבודת הכפיים. יש בה אדמה, מעדרים, שברים. מפגש בין מסורת למשהו חדש, בין קראפט לקוד״. בשבוע העיצוב הוא יצר עבודה תחת התמה ״שער נצחון״, שאליה יצק את התחושות של ״ברק בן ה־16 שרוצה להרגיש שייך. זו הקרנה על משטח נירוסטה של כל מיני גופים מתחרויות ספורט שמשוכפלים, ומגיעים לקרב בין לבין״. על עבודה עם בינה הוא אומר ש״הכל כבר נעשה, צריך רק לפתח טעם. הרגע שאתה עומד מול התוכנה הוא הרגע שבו נכנס הטעם, הרגע הקסום שצריך לבחור בו נכון״. עם הזמן, הוא מספר, העבודה עם הבינה העניקה לו אפשרות לעבוד עם ״צוות״. ״אני הצוות: אני יכול להיות הצלם, התאורן, המאפר והסטייליסט. כשעסקתי בעולמות הצילום והעריכה נתתי מעצמי 15 אחוז, היום אני מרגיש שאני ב־70 אחוז שלי. הבינה מאפשרת לי לבטא את עצמי״. סלון הקיץ של הביאנלה במוז״א ימי שישי בחודש יולי בשעה 11:00 להזמנת כרטיסים >>>

מיכל קסטיאל היא דיקאנית בית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למנהל, כשמאחוריה שנים רבות וקילומטראז' ארוך של פעילות באקדמיה בתחום העיצוב, וכמעצבת בעצמה. ״בתקופה שאנחנו נמצאים בה, חדשנות היא המפתח להכל. אני לא נגד יפה, יפה זה חשוב, אבל עיצוב צריך להיות חדשני, כזה שמבין את הסביבה ומושיט יד לגעת בה״. האקדמיה בעיניה נמצאת היום בתקופת מעבר משמעותית, והתפקיד שלה הוא ״להיות מגדלור, ובאותה נשימה להתחבר למה שקורה בעולם העבודה והתעסוקה. ללמוד עיצוב זה לא רק לדעת לעשות דימוי טוב. זה המון פילוסופיה, משמעות, היסטוריה - כדי שלא נחיה כולנו בחלל ריק של AI״. אחד הפרויקטים המשמעותיים שהיא היתה אמונה עליהם בשנים האחרונות הוא האינקובטור – קליניקה לעיצוב מכליל שמשלב אנשים מהאקדמיה יחד עם התעשייה. ״זה מחקר אמיתי, חיבור של עיצוב והבנה של איזה שוני הוא יכול לייצר בעולם. הפרויקט הראשון עסק באובדנות בקרב אוטיסטים בגיל ההתבגרות (״זה גם נותן לעיצוב משמעות וגם מאפשר לעבוד באופן בינתחומי״). פרויקטים אחרים עסקו בשילוט, בפקקי תנועה ובתחומים נוספים שמשלבים בין עיצוב למתן פתרונות פרקטיים לבעיות יומיומיות. בימים אלה מציג בית הספר בחממה של הביאנלה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, תערוכה בשם ״״המכון לחקר אמיתות מומצאות 3026״, שמתפקדת כ״מכון לאמיתות מומצאות״ – ״פרויקט ספקולטיבי ומלא הומור, שגם כולל מראה ביקורתית ואתית על החיים שלנו פה היום״. מוזמנים ומוזמנות.

בן שנפר הוא מעצב בכיר בצוות Copilot של מיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, וגם יוצר וקריאייטיב דירקטור ש״מייצר חוויות אנושיות - גם במיקרוסופט וגם בחוץ״. הפרויקט המשמעותי האחרון שהיה מעורב בו הוא ״מורפוזה״ – תצוגת אופנה שלבשנקר בשיתוף עיריית תל־אביב-יפו, שבמסגרתה צעדו על המסלול 11 פצועים ופצועות ממלחמת חרבות ברזל, במערכות לבוש שעיצבו עבורם סטודנטיות משנקר – כאלה שלא מנסות להסתיר את הפציעה. זה היה תהליך ארוך שראשיתו בהרצאת אורח בשנקר (״בסוף צריך רגע להוריד רעיונות טובים למצגת״), וסופו באינספור תגובות שהתקבלו ועדיין מתקבלות מהקהל הרחב שנפגש עם הפרויקט. ״זה פרויקט הוליסטי ורחב שאיפשר לי לגעת בכל הממשקים עם הקהל, כמפיק, מנהל אמנותי, במאי וכוח מניע, שצריך לשכנע שיש מקום לדבר הזה ושהוא צריך לקרות במרחב הציבורי. ״הרגשתי שיש הזדמנות לספר סיפור שלא תמיד יש לו מקום – איך אנחנו כחברה מגיבים לפצע ולגוף שהשתנה, בטח בתוך המציאות הכאוטית שאנחנו חיים בה. זה התפקיד שלנו כמעצבים, לדבר על הזמן ועל המקום שאנחנו פועלים ממנו, והבנתי שאנחנו נוגעים בלב ליבה של המציאות הישראלית״. על תפקידו במיקרוסופט הוא אומר ש״היום התפקיד של מעצב הוא נקודת המפגש עם הקהל – לייצר גשר טכנולוגי בין משתמשי הקצה לאנשים שמפתחים את הטכנולוגיה, לדאוג לזה שהיא תוצג בצורה שנעימה לעין ולספר סיפור יותר רחב שמייצר ערך גם לחברה וגם ללקוחות״. העבודה שלו אף פעם לא מתחילה מהפורמט, אלא מהרעיון. ״הפורמט הוא תוצר לוואי של היצירה. חשוב לי לעשות דברים הוליסטיים, וזה יכול להיות כל פעם בפורמט משתנה. היתרון בעולם של חוויות משתמש דיגיטליות הוא צירוף המקשים Control+Z״. על מהפכת ה־AI הוא אומר ״אני חושב שבסוף, כמו כל מהפכה, היא מקדמת את האנושות. התפקיד שלנו הוא לקחת אותה למקומות טובים״.

רוני בינדר היא אמנית, שתציג במסגרת חממת האמנים של יריד צבע טרי שייפתח השבוע בתל אביב. למרות שהיא אמנית צעירה, מאחוריה כבר רזידנסי באיטליה (ועוד אחד באוסטריה בקיץ הקרוב), תערוכת יחיד בסדנאות האמנים תל אביב ואוטוטו גם תערוכה משותפת עם זוהר גוטסמן, שבשנתיים האחרונות היא משמשת כעוזרת ההוראה שלו בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר. בינדר החליטה להיות אמנית בגיל 16, אחרי שהמורה שלה בבית הספר האנתרופוסופי ציירה איתה קו אחד על הקנבס. לשנקר היא הגיעה כציירת, אבל נשאבה לפיסול. בצבע טרי היא תציג סדרה של 40 תבליטים. ״בתור פסלת יש לי קונפליקט עם תבליטים כי הם על הקיר. אני מרגישה שכפסלת, העבודה שלי היא לשבור את הקיר״. בתבליטים, הגדולים שבהם מבטון והקטנים יותר מבטון פולימרי, היא יוצרת דימויים של ההווה הישראלי. ״אני קוראת להם קלפים ומנסה לתת ביטוי לחווית המציאות הישראלית. יש סדרה של נרות שהם בין זיכרון ואבל לבין אור והתחדשות; סדרה של גדר חיה שהיא בין שיח פורח למשהו מרושת וחוסם; ועוד כאלה עם דימויים פשוטים של חיים, אהבה, קרבה, נוף, משאלות״. היא מתארת את העבודה שלה כעבודה רכה יחסית לקושי ולכובד של העבודות. ״אני מפסלת בספוג פרחים ירוק שהוא עדין כמו חול, ואז מייצרת תבניות מקאפה. אני אוהבת כשהם עקומים, כל אחד בדרכו. העבודות מחזיקות דיסוננס בין התוצר המוגמר שמייצר איזו פאליות וגבריות שאני מקנאה בה, אבל הן לא באמת כאלה. אני מרגישה שאני מצליחה להתחרות בכוח על ידי רכות״. למרות העיסוק שלה בחומר, האמנות הכי נשגבת בעיניה היא פרפורמנס, ואולי יום אחד תגיע גם לשם. ״האפשרות הרוחנית לתת את הגוף בידיו של הצופה – היא משאלה גדולה״.

ירדן מיינפלד דיזנגוף היא בעלת מנעד מרשים של כישורים - עורכת דין, מעצבת אופנה ועיתונאית - ובכולם היא משתמשת לא מעט גם היום, כשהיא בעלת עמוד אינסטגרם בעל 130 אלף עוקבים שבו היא מסקרת תרבות פופולרית מהעולם. הסיפור שלה התחיל בחופשת הלידה הראשונה (״הייתי נוגעת בבדים בנחלת בנימין ובוכה״) כשעזבה את עולם המשפט והגשימה חלום – לעצב בגדים. אחרי שהפעילה סטודיו הגיעה הקורונה, מה שהוביל אותה לסגירתו וגם למעבר אמיץ מאשקלון לתל אביב. בהמשך החלה לכתוב במגזין גו סטייל, תפקיד שבמסגרתו גם למדה לצלם, לערוך ולהפיק; ואז לניהול עמוד אינסטגרם של מעצבת מהצפון – מה שגרם לה להבין שהיא יכולה גם לעשות את זה בעצמה - ולעצמה. הרגע שבו הכל, לדבריה, ״התפוצץ״, היה רצף של 100 סטוריז שהעלתה על חייו של קניה ווסט אחרי גירושיו מקים קרדשיאן. ״יצרתי דוקו, סרט קצר על חייו. הקהל השתגע. שם היתה התפנית, אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים״. היום היא מתחזקת גם קהילה ש״מסכמת את כל ההוויה של מה שאני – שהיא גם וגם וגם. הקהילה היא מקום לנשים שבו לא שופטים אותן. הן יכולות להיות אינטליגנטיות וגם לאהוב טראש. הקהילה קיימת בסך הכל חצי שנה וכבר נפגשנו עשר פעמים, ובקרוב אנחנו נוסעות יחד להופעה של באד באני״. לא מדובר רק בקהילה וירטואלית אלא כזו שנפגשת פנים מול פנים. ״הסושיאל מדיה, מדהים ככל שיהיה, הוא משהו גנרי. הטרנדים נהיו כלל עולמיים. אנחנו בני אדם ואנחנו יצור קהילתי ורואים שהעולם הולך לכיוון של קהילות״. ואם זה היה תלוי בה, היא היתה שמחה שהתלות באלגוריתם תשפיע קצת פחות על הנפש – ״יום אחד הוא גורם לי להרגיש שאני מלכת העולם ויום אחד גורם לי להרגיש שאני אפס״; ובכל מקרה היא מוקירה תודה כל דקה ביום על המקום שבו היא נמצאת, וגם כשהיא מותשת מהתרוצצויות על שטיחים אדומים, היא מזכירה לעצמה שזה מה שחלמה.

עדן אוחנא הוא מעצב, שבקרוב נוכל לראות את העבודות שלו גם במתחם עיצוב טרי של יריד צבע טרי, שייפתח ב־24.6 במתחם הטכני קרמניצקי בתל אביב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון אבני והתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובמהלך השנים עוסק באופן מקצועי בעיצוב תפאורה כארט דיירקטור של סטים – סרטים, סדרות, פרסומות ועוד. ״כילד רציתי להיות שחקן. הייתי נער פרסומות אבל גם שם התעניינתי בעיקר בארט, בדיזיין. רציתי לעשות אמנות פרקטית אז הלכתי ללמוד עיצוב תעשייתי, ובמקביל ללימודים המשכתי לעבוד בארט. נכנסתי לעולם של לבנות סטים וליצור תפאורות, כשאני תמיד נעזר בכלים שלמדתי בתואר הראשון והשני״. ביריד הקרוב הוא יציג סדרות חדשות של אוביקטים מסוגים שונים. ״הנושא שלי הוא יסודות חדשים, התחדשות. אני שם דגש על מה שקורה עכשיו וכמעצב אני נותן לזה סוג של פרספקטיבה. אני לא יודע לעשות דבר אחד: תהיה קרמיקה, יהיו דקאלים, כדים שיסתובבו, טקסטיל, מתכות״. הכדים המסתובבים, לדוגמה, הם כאלה שבאמצעותם הוא עוסק בהידברות. ״זה בסדר שכל אחד חושב אחרת, אבל שיח חייב להעשות בצורה מתורבתת ונעימה. על הכדים יש הולוגרמות שמשדרות כמה תמונות, לפעמים סותרות זו את זו, ואם אתה יושב בצד אחד ואני בצד השני – אנחנו לא רואים את אותו הדבר״. הכדים האלה, כמו אוביקטים נוספים, נולדו במקור ב״חוג עיצוב״ שהוא מפעיל לצד קולגות כבר חמש שנים, וכמו עבודות אחרות שלו (כדים מקומטים, צלחות דניאל הגרי ועוד - ויש בהן הומור (מצרך נדיר בעיצוב או אמנות ישראלית עכשווית). ״אני משתדל להישאר עם חיוך על הפנים. ההומור הוא הדרך שלי לגרום לקהל להתאסף, זו דרך ההתקשרות שלי – והיא עוזרת לי לכוון את מה שאני רוצה לומר״. להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>> https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he

ירון שין הוא מעצב, אמן, מרצה, לשעבר ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה - היום בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, שם הוא ממשיך ללמד - שחלקכם אולי מכירים כ־jewboy, כינוי שהודבק לו במהלך לימודי התואר השני בהולנד וצועד איתו עד היום. במהלך השנים עסק הרבה בעיצוב לפרינט, ואחד המהלכים שזכורים לו ככזה שסייע לו לפתח את הגישה והשפה שלו היה עיצוב הפוסטרים לפצ׳ה קוצ׳ה, שיצר ברצף במשך שנים רבות. ״ענת ספרן פנתה אליי להשתתף באירוע הראשון של הפצ׳ה קוצ׳ה, וביקשה שגם אעצב פוסטר לאירוע. כל החיים רציתי שדברים שאני מעצב יזוזו – וזו היתה ההזדמנות שלי ליצור פוסטרים שיהיו בתנועה. ״יצרתי תשעה פוסטרים, כולם וריאציה על אותו הדימוי, וכשרואים אותם ברצף זה נראה כמעט כמו סטופ־מושן. בהמשך הפוסטרים באמת התחילו לזוז והפכנו אותם לכאלה שיש בהם תנועה וגם סאונד. הרגשתי שאני מתחבר למשהו חדש – האהבה העוצמתית שלי לדימוי הסטטי של הדפוס ואיך אני יכול לקחת אותו לעולם של תנועה. גם היום, כשאני מעצב אלמנטים בתנועה, הכוונה היא שאם תעשה ׳פריז׳ בכל רגע נתון – תקבל פוסטר״. בשנים האחרונות, מלבד ללמד ולהרצות, העבודה שלו מתמקדת בעיקר ביצירה עבור קולנוע דוקומנטרי וסדרות דוקומנטריות. ״לרוב אני גם מעורב בתוכן של היצירה. אני אנפיש, אצלם, אעשה את האנימציה ועוד. הרוב המכריע של הבמאים שאני עובד איתם (לדוגמה: יאיר קידר, דוקי דרור, דרור מורה ועוד), עוסקים בנושאים שהם מאוד חשובים״. אחת החוזקות שלו היא היכולת לחבר (״אולי אני קומפוזיטור בכלל״), ובעבודות שלו תמיד מעורבים אנשים נוספים, לפעמים אפילו הילדים שלו. הוא מעיד על עצמו שלרוב הוא ״לא יכול להגיד לא לעבודה חדשה״, ולכן היו תקופות שהסטודיו שלו עבד גם על 11-12 פרויקטים במקביל. ״ברגע שאני מקבל פרויקט, הוא הופך להיות כמו יצירה שלי. הוא חשוב לי נפשית, עיצובית ומקצועית״.

אדוה קרמר, מנהלת שיתופי פעולה וקשרי הפקה ביריד צבע טרי (שיתקיים בחודש הבא במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב), החלה את דרכה ביריד - כמו רבות וטובות – כאמנית בחממת האמנים העצמאיים בשנת 2018. ״היה לי ברור בסיום הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שאני הולכת לעשות את הצעד הזה ולהיות אמנית; במקביל יש בי לאורך כל השנים קונפליקט פנימי בין האמנית למעצבת״. בצעירותה היתה גם שייטת תחרותית (וסגנית אלופת העולם!) ותמיד היתה לה משיכה לאופנה וטקסטיל. בשנה שעברה השתתפה ברזידנסי בברלין בתמיכת ארטיס, שם התחילה לעבוד על גוף עבודות חדש בשם ״חומר לחתונה״, שממשיך את ״הניסיון שלי להבין דברים מורכבים מחיי היומיום ולתת להם ערך, בין אם זה דרך מערכות של טקסטיל ובין אם זה דרך מערכות טכנולוגיות. בתואר השני בעיצוב בבצלאל למדתי לקודד, והיום שימוש בקוד הוא אחד הדברים המשמעותיים ביצירה שלי״ (לקראת ההשתתפות בפודקאסט שלנו היא אפילו בנתה מערכת שהכינה אותה לראיון). במסגרת תפקידה בצבע טרי היא אמונה בין השאר על ״למצוא שותפים שמאמינים בערך של אמנות. כמו החזון של היריד לפתוח הזדמנויות חדשות לאמנים ומעצבים – כך צריך גם לחפש תקציבים כדי לתמוך ביצירה ישראלית ולהביא ערך נוסף. אני מאמינה בקשרים שהם ארוכי טווח, אבל המציאות גם מזמנת אותנו למצוא דברים חדשים״. אחד משיתופי הפעולה החדשים שיתקיימו ביריד הקרוב הוא עם פורטפוליו ויקב טפרברג, שבמסגרתו צולמו סרטונים עם הדור הבא של השפים והאמנים של ישראל (סטיי טיונד). ״ביריד אני יוצרת דברים שהם לא חלק מהפרקטיקה שלי. שם בולט יותר המקום של המעצבת והפן העסקי. אני אוהבת לנהל משא ומתן אבל בעיקר אוהבת לפגוש מותגים, להלהיב אותם ולמצוא את הקונספט הנכון עבורם ועבור היריד״. להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>> https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he

יניב שפירא הוא אוצר עם קריירה ענפה שבמסגרתה אצר עשרות תערוכות, בין השאר כאוצר הראשי של המשכן לאמנות בעין חרוד, ועוד לפני כן כאוצר של גלריה הקיבוץ. היום הוא פועל כאוצר עצמאי, או להגדרתו ״אוצר חופשי״, וכרגע מוצגים שני פרויקטים גדולים שאצר: הראשון, תערוכה משותפת ליעקב אגם ומנשה קדישמן במוזיאון אגם בראשון לציון; והשני, ״התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית״ במוזיאון רמת גן. אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה שלו היה התערוכה הראשונה שאצר במשכן לאמנות עין חרוד, שם גדל לצידה של גליה בר אור, תערוכה שהציגה את ״מוזיאון מאיר אגסי״, שהיתה גם פרויקט הגמר שלו בלימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ״מאיר אגסי היה הראשון שהצגתי במשכן וגם האחרון שהצגתי לפני שעזבתי ב־2023. כאוצר, התנועה שלי היא ליניארית קדימה, אבל לפעמים היא גם מעגלית אחורה״. כשהוזמן לאצור במוזיאון אגם הוא בעצמו הופתע ממה שגילה. ״ככל שחשבתי שאני מכיר את אגם יותר, ככה זיהיתי שאני לא מכיר אותו. קדישמן ואגם הם בני אותו מחזור ואותו בית גידול, אבל מעולם לא הציגו יחד. היתה לי הזדמנות להפגיש את שני הענקים האלה, שני אבות של האמנות הישראלית, ולהראות את הדומה והשונה ביניהם״. התערוכה שעוסקת בקיבוץ נבטה במוחו אחרי 7 באוקטובר, שמבחינתו היא סימן לחזור לטפל בנושא שהוזנח שנים רבות. התערוכה, שבה מוצגות עבודותיהם של כ־50 אמנים בני דורות שונים, היא לא כרונולוגית. ״רציתי כמו להשלים נתח באמנות הישראלית, שאי אפשר להבין אותה במלואה בלי להבין את העבודות שנגזרות מהמרחב של הקיבוץ. חסרות לי תערוכות נושאיות, שמנסות למפות או לאפיין משהו מהאיכות של המקום הזה. זה חלק מהתפקיד שלנו, זה חלק ממי שאנחנו״. לצד התערוכה יתפרסם גם ספר בנושא שכולל מאמרים של כותבים שונים. ״התערוכה והספר לא סוגרים את נושא הקיבוץ באמנות, אלא להפך – הם פותחים פתח לעוד תערוכות בתחום הזה״.

ערן ניר הוא פרסומאי ואיש קריאייטיב שגם ישתתף בכנס ״עולם חדש – מופרע״ בסוף החודש הקרוב. אחרי שהיה שכיר בעולמות הפרסום במשך כ־15 שנה, הוא יצא לעצמאות לפני כשנתיים וחצי וייסד את One Man Show. ״כשיצאתי לעצמאות אמרתי שאני יכול לנצח הכל. במקום להיאבק עם האני מאמין שלי בתוך המערכת – רציתי לנצח את השיטה כמו שאני חושב שהיא נכונה. ״התמזל מזלי ומהפכת ה־AI הושקה בערך באותו הזמן. אני מגלומן, אז קשה לי לסמוך גם על גדול המעצבים, ובגילי המתקדם קשה לי ללמוד פלטפורמות חדשות, אבל בזכות ה־AI למדתי לעבוד מהר גם ברמת הביצוע״. בין הקמפיינים האחרונים שהוא גאה בהם במיוחד הוא זה שיצר לחברת appcharge שכולל מגרסות נייר ושטרות אמיתיים של 100 דולר, שהעבודה עליו ארכה כחודש. ״אמנם ישבו לצידי מעצבים ואנשי פיתוח וזה לא הוואן מן שואו האבסולוטי – אבל זה ייצוג לתפיסה של איך דברים צריכים לקרות ב־2026 – לעבוד מאוד יעיל, מהיר ומגניב״. אחד הקווים שמלווים אותו תמיד, עם AI ובלעדיו, הוא לייצר הפרעה (Disruption) – מה שבא לידי ביטוי בעברו בין השאר בקמפיינים שבהם השתמש בגופה של עורב ובסירת הפיראטים בלונה פארק. והכי הוא אוהב למכור את הרעיון: ״זה יצר גברי ניאנדרטלי של כיבוש. אני רוצה לראות איך יצירה שלי מדפיסה כסף לאנשים״. על העתיד של AI הוא אומר שהוא ״יחליף את הבינוניים ואפילו את הבינוניים פלוס. אבל אני חי על בינוניותם של אחרים. אני מאוד אוהב את התחום הזה, יש לי כלפיו המון רומנטיקה, ובמקביל גם המון כאב והתנשאות״.

ידידיה ויטל הוא שחקן, כותב ומגיש את אחד הפודקאסטים האהובים עלינו, ״המניפה״, שעוסק במניפה הלהטב״קית על שלל צורותיה ומופעיה. עד לתקופת הקורונה הוא שיחק בעיקר בתיאטרון (ומי ששייך לדור הנכון מכיר אותו ככוכב ״השמינייה״). כשהתחיל להאזין לפודקאסטים וחיפש שיחה קווירית שתעניין אותו בעברית – לא מצא כזאת. זה גם השלב שבו הוא הפך לאבא, מה שסיקרן אותו ״להתחבר ולהבין מהי קהילת הלהטב״ק שאני משוייך אליה מתוקף מי שאני, שבמהלך השנים גם הייתי מסוכסך איתה. ״המניפה היא היומרה ליצור רצף של שיחות מגוונות מאנשים שהם על הקשת הלהטב״קית, שיש להם סיי מעניין״, הוא אומר. ״המכחול שאני מחזיק ביד הוא לבחור אותם אבל אני מביא גם את האג׳נדה שלי שלפיה אתה לא לא יכול להיות להט״ב ולהיות על הספסל״. כשהתחיל להרגיש שיכולת ההשפעה שלו כשחקן בעולם היא מוגבלת, הלך ללמוד כתיבה במשך שנתיים בסם שפיגל (בקרוב ספר או תסריט? אנחנו ממתינות), והחל לכתוב טורים בעיתון הארץ על הורות להט״בית והורות משותפת. בשנה האחרונה הוא מוכר גם הודות לסרטוני הרשת שהוא יוצר, שהמטרה שלהם – כמו זו של הפודקאסט ושל שאר הדברים שהוא עושה – היא לייצר ייצוג של עולמות מורכבים. ביצירה של אותם סרטונים הוא גם התחיל להיות פוליטי. ״אני עושה בהם מה שאני רוצה תוך כדי שאני אומר את דעתי. אני מרגיש שהתנעתי את הרכבת הזו והיא נוסעת. האם אני מפסיד עבודות בגלל זה? יש מצב שכן, אבל הן כנראה כבר כאלה שהן לא שלי״. עם הזמן הוא הבין שהאקטיביזם הלהטב״קי, שהוא חלק מרכזי בעשייה שלו, נובע מאקטיביזם פלורליסטי. ״המאבק הלהטב״קי הוא כזה שקרה לפני רגע, ובשלב הזה אפשר להכתירו כמצליח, אבל צריך להיזהר מלנוח על זרי הדפנה. אני מנסה לגזור מתוך השיח על המאבק הזה אל מאבקים אחרים שקורים בחברה שלנו״.

אילנה זפרן היא מאיירת, קומיקסאית ומלכת החתולים והחתולות. היצירה המשמעותית הראשונה שלה, ״סיפור ורוד״ (2005), עסקה בהיסטוריה של הקהילה הגאה ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא עסקה והתעניינה בנושאים חברתיים. ״זה תמיד היה שם באיזשהו רובד, אבל זה הפך להיות יותר משמעותי כשהתחיל המאבק נגד ההפיכה המשטרית״. במהלך השנים היא מוכרת הרבה הודות לחתולים רפי וספגטי, שמככבים כבר למעלה מעשור במדור השבועי ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הם היו שם מהקומיקסים המוקדמים שלה, דרך הטור ״רישומון״ שיצרה במשך שש שנים בעכבר העיר ועד פינת הליטוף השבועית, שבה הבינה ש״כדאי שהחתולים יקבלו את הבמה״. החיות, שהיא יותר אוהבת וגם יותר קל לה לצייר, מלוות אותה גם בפרויקטים האישיים, וגם בכאלה שהיא מאיירת עבור אחרים – כמו ספר של יהונתן גפן, ״ספר החתולים השימושיים של פוסום הזקן״ – קלאסיקה של טי.אס אליוט, או בעבודה שהיא מציגה בימים אלה במוזיאון העיר תל־אביב-יפו. בשנים האחרונות היא היתה מושקעת גם במחאה לשחרור החטופים שהתקיימה על בסיס יומיומי בשער בגין, שאליה בשלב מסוים גם רתמה את היצירה שלה, בדמות חולצות מחאה שיצרה בשיתוף יפעת קלדרון, ובדמות איורי דיוקנאות החטופים שפרסמה על בסיס יומיומי ברשתות. ״האיורים של החטופים נהיו קצת אובססיה ומשם הפכו להיות אג׳נדה: החלטתי שאני אאייר את כל החטופים – בהתחלה רק את החיים ובהמשך גם את החללים. ידעתי שאני עושה מה שאני יכולה כדי להנכיח ולא לנרמל את זה״. לצד העבודה השוטפת שכוללת גם סדנאות איור וקומיקס, היא ממשיכה לפרסם ברשתות תגובות לאירועים פוליטיים, אבל לדבריה הורידה הילוך מאז שהחטופים חזרו – וכולנו מקווים שמעתה היא תוכל לעסוק רק בחתולים (וחיות אחרות).

עדו פדר הוא כוריאוגרף, יזם, מנהל אמנותי ו״כותב תנועה״ - שחשב שיהיה רקדן ניאו־קלאסי, אבל מצא את עצמו יוצר תחת הכותרת של ״לייב ארט״, מעבודות בודדות ועד פסטיבלים, כאלה שמשלבות לא פעם את הבמה, הגוף והאוביקט, ונעות בין עולם המחול, התיאטרון והאמנות הפלסטית. בימים אלה מוצגת העבודה Opening Night שיצר במיוחד למשכן לאמנות בעין חרוד, עבודה של כשעתיים וחצי שמתרחשת ברוב חללי המוזיאון – התערוכות, האוסף, האודיטוריום והחצר. ״הצלחתי לסנטז בה כמה פרקטיקות שאני עובד בהן. היא משלבת גם מחול וגם מחשבה אוצרותית, ובנויה קצת כמו פסטיבל – עוברים בתוכה אירועים ומצבים שונים. היא בנויה על דרמטורגיה של הפתעות״. עבודה טובה בעיניו היא כזו רב־משמעית, מתעתעת ופתוחה, שאפשר להבין אותה בכל מיני רמות ובו בזמן להזמין לצלול לתוכה. ״בעבודה טובה באמת יש גם לא מודע, דברים שגם אתה כיוצר לא בהכרח יודע. אנשים אוהבים להגיד שהם לא מבינים עבודות מחול, אבל אני גם לא חושב שהבנה הוא מה שגורם לאנשים לחזור״. כבר למעלה מעשור שהוא יוזם ומנהל אמנותית את פסטיבל ״צוללן״, שמשנה את פניו מבחינת מודל כמעט מדי שנה. ״כשהתחלתי עם הפסטיבל, הרעיון שלי היה לכתוב מהלך של תנועה בין אנשים לתפוס את הכוריאוגרפיה כאקט שמתרחב ופולש לעוד מקומות״. יצירת הפסטיבל השנתי גורמת לו להרגיש, לדברים, קצת כמו כהן. ״זה טקס שקורה שנה אחרי שנה. אני בורא לעצמי איזו פנטזיה, תפקיד ייעודי בתוך הקהילה שבמסגרתו אני אחראי לנסח את המקום ששואלים בו שאלות. הפסטיבל הוא סיפור שמצטבר״. הפורמט המשתנה תלוי גם בתוכן וגם באפשרויות והמגבלות שאינן קבועות. ״אחד הצדדים הטובים של הציונות הוא זה שמקורותיה הם באוונגרד. אנשים פה מפנטזים בגדול, כמו שפנטזו בהקמת מדינת היהודים. צוללן הוא די ברוח הזו, ובו בזמן הוא גם צורת חיים״.

דוד וקסלר הוא מעצב אופנה, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והתואר השני בסיינט מרטינס בלונדון. בשנתיים האחרונות הוא יצר והציג פרויקטים אמנותיים רבים – ביניהם בתערוכת יחיד בגלריה רוזן של שנקר, בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון ועוד. ״לאחרונה תהיתי למה ואיך הגעתי לעשות דווקא את הדברים האלה״, הוא אומר. ״נראה לי שהיה בזה גם משהו מאוד הישרדותי. למכור בגדים היה קשה, וזה היווה גם מקור הכנסה וגם חשיפה ואינטראקציה עם הקהל״. וקסלר זכה לתשומת לב ניכרת הודות לתצוגה שלו בשבוע האופנה 2023, בשיא תקופת ההפיכה המשטרית. ״התצוגה, הפרפורמנס והבימוי עסקו בקרע, במלחמה הפנימית והחיצונית. עבורי זו היתה נקודת מפנה, והיא הגדירה מי זה דוד וקסלר בעיני הרבה אנשים״. בשבוע האופנה האחרון, שהתקיים באוקטובר 2025, הוא הציג את המותג שלו DWR שעבורו הוא ״אבולוציה של דברים שקורים בשנים האחרונות, ומטרתו להגיע לקהל שרוצה את דוד וקסלר אבל עד כה לא נתתי לו״. התצוגה הזו סימלה בעבורו גם את שני הקטבים שבינם הוא נמצא כעת – מצד אחד מקום אקספרימנטלי שהוא מגדיר כ״כאוס מוחלט״, ומצד שני יצירה של פריטי לבוש מסחריים יותר – מה שיחסית זנח בשנים האחרונות. היום, הוא אומר, האתגר של להיות מעצב אופנה מרגש אותו יותר מבעבר. ״פעם ההגדרה של מעצב אופנה נתפסה אצלי כמשהו יהיר, יומרני. לכן יצרתי לעצמי כל מיני מערכות שסייעו לי לחפש פתרונות מתוך הקיים. היום אני יודע הרבה יותר טוב מה אני רוצה, ויודע שזה גם מה שהלקוחות שלי ירצו״. במקביל הוא מלמד בחוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, מה שלדבריו מעביר גם אותו תהליך, לצד זה שעוברות הסטודנטיות. ״לעמוד בנעליים של המרצה זו מראה מעניינת שללא ספק דחפה אותי החוצה מכל מיני קונספציות. אני עכשיו בנקודה שאני מנהל את כל האופרציה לבד – והדברים אולי קורים בקצב איטי יותר, אבל אני יודע מה צריך לקרות״.